טאלב איברהים נ. מדינת ישראל 

בבית המשפט העליון

בש"פ  6626/08
 
בפני:  
 כבוד השופט י' דנציגר
העורר:
 טאלב איברהים
 
 נ  ג  ד
 
המשיבה:
 מדינת ישראל
                                         
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז שניתנה ע"י כב' השופט א' טל ביום 25.7.08 בע"ח 11291-07-08
 
תאריך הישיבה:                     כ"ה בתמוז התשס"ח  (28.7.08)
בשם העורר:                        עו"ד ר' אבו-סייף
בשם המשיבה:                       עו"ד א' גלבפיש

החלטה

1. בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 25.7.08 בע"ח 08?07?11291 (כבוד השופט א' טל), במסגרתה נדחה הערר שהגיש העורר על החלטת בית המשפט השלום ברמלה בב"ש 4791/08.

העובדות

2. העורר, תושב בית לקיא לשעבר הנשוי לאזרחית ישראלית ואב לשניים, נעצר בבוקר יום 21.7.08 ברמלה. ביום 23.7.08 הגיש העורר לבית המשפט השלום ברמלה "בקשה דחופה להורות על שחרור ממעצר", לפי סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו?1996 (להלן – חוק המעצרים). בבקשה טען העורר, כי משנעצר בגין שהייה בלתי חוקית בישראל, יש להביאו בפני שופט בתוך 24 שעות ממעצרו. מכאן, ומשלא הובא בפני שופט לצורך הארכת מעצרו במהלך פרק זמן זה הרי שהמשך מעצרו אינו חוקי ועל כן יש לשחררו. לבקשה הוגשה תגובה על ידי רפ"ק משה שפירא, ראש מדור חקירות במשמר הגבול מרכז, במשטרת ישראל. בתגובה נאמר שהעורר נעצר על ידי משמר הגבול, למשך 96 שעות, בגין יציאה ללא היתר משטח צבאי סגור והפרת הכרזת שטח סגור לפי סעיפים 78 ו-90 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378), התש"ל-1970 (להלן – הצו), עבירה שהיא בסמכותו של בית המשפט הצבאי; וכי שהעורר "מיועד לשיפוט בבית משפט צבאי" בשומרון.

 עוד צויין, כי בעת מעצרו הציג העורר החלטה שניתנה על ידי בית המשפט הגבוה לצדק בעניינו בבג"ץ 6038/03 מיום 3.7.03 (כבוד השופטת א' חיות), בה נאמר כי במידה ויוחלט על הרחקתו של העורר מישראל תינתן לו האפשרות לעתור לבית המשפט בבקשה למתן צו ביניים. בהמשך לכך, צויין בתגובה כי העתירה האמורה, אשר עסקה בבקשת העורר לאיחוד משפחות, נמחקה ביום 7.11.06, וכי כיום אין בידי העורר היתר תקף לשהייה בישראל. על ההעתק ההחלטה שהציג העורר, נכתב "העתק מתאים למקור" והוטבעה חותמתו של עורך דינו דאז של העורר וכן תאריך החתימה – 26.6.07 – דהיינו, לאחר מועד מחיקת העתירה האמורה.

3. בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת ל' צבר) החליט, ביום 24.7.08, כי אין בידו להיעתר לבקשת העורר, שכן הסמכות לדון בטענותיו של העורר נתונה לבית המשפט הצבאי, וכי העורר רשאי להגיש את עתירתו לבית המשפט הצבאי.

4. העורר הגיש ערר כנגד החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"ח 08?07?11291), ובו טען כי שגה בית משפט השלום בקובעו כי הסמכות לבירור טענותיו נתונה לבית המשפט הצבאי. בנוסף, העורר חזר על הטענות שאותן העלה בפני בית משפט השלום. בפרט מיקד העורר את טענותיו בטענה כי הן הסמכות העניינית והן הסמכות המקומית מסורות לבית משפט השלום ברמלה; וזאת, משום שצריך היה להעמידו לדין על ביצוע עבירה של שהייה בלתי חוקית בניגוד לסעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל). בתגובה לבקשת העורר, טענה המשיבה, כי בכוונתה להגיש כתב אישום כנגד העורר ביום 27.7.08 לבית המשפט הצבאי, לו מסורה סמכות מקבילה, ואשר דן כבעניין שבשגרה בתיקים רבים של שוהים בלתי חוקיים.        

5. ביום 25.7.08, דחה בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' טל) את הערר, בקובעו כי הסמכות לדון בטענותיו של העורר מסורה לבית המשפט הצבאי; וזאת, משום שהעורר נעצר בגין עבירה של יציאה משטח צבאי סגור והפרת הכרזת שטח סגור (ולא בגין עבירה של שהייה בלתי חוקית המסורה לבית משפט השלום).    

  מכאן, הערר שלפניי.

  נעיר, כי במהלך הדיון לפניי מסרו הצדדים שביום ה-27.7.08 אכן הוגש כתב אישום כנגד העורר בבית המשפט הצבאי בשומרון בגין העבירות האמורות (3311/08). לאחר שנערך דיון בפני בית המשפט הצבאי בשומרון הוחלט (רס"ן ע' עלי) על הארכת מעצרו של העורר עד ליום 30.7.08, בהסכמת הצדדים, על מנת להמתין להחלטת בית משפט זה.

נימוקי הערר

6. בערר שלפניי שב העורר והעלה – באמצעות בא כוחו, עו"ד ר' אבו-סייף – את אותן הטענות אשר הועלו בפני הערכאות הקודמות. בערר נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא בחן את נסיבות מעצרו, עילת המעצר וחוקיותו. לטענת העורר, משנעצר בעיר רמלה, לכאורה, ביצע עבירה של שהייה בלתי חוקית בניגוד לסעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל ולא עבירה לפי סעיפים 78 ו-90 לצו. מכאן, כי הסמכות לדון בעניינו של העורר מסורה לבית משפט השלום, שכן לצו אין תחולה בתוך תחומי מדינת ישראל. כן נטען, כי המשיבה חרגה מסמכותה ופגעה בזכויותיו של העורר על ידי החזקתו במעצר שאינו חוקי.

  בנוסף, צויין כי העורר לא ידע על מחיקת העתירה שבמסגרתה ניתנה החלטת בג"ץ, ולכן המשיך העורר לשהות בישראל. העורר אף הדגיש כי יצא מהאזור והגיע לביתו שברמלה יום קודם למעצר, תוך שהוא עושה שימוש בהחלטה זו. לשיטתו של העורר, יש בטיעון אחרון זה בכדי להבדילו מבין המקרים הרבים האחרים שבהם נתפסים שוהים בלתי חוקיים (שב"חים) ולהצדיק את שפיטתו בפני בית משפט השלום. בהקשר זה נטען, כי לבית המשפט קמא "הוגשו כל ההוכחות בדבר מרכז חייו של העורר" וכי הוא מתגורר ברמלה. כמו כן נטען, כי לאחרונה עוכב העורר על ידי משטרת ישראל לאחר שנהג ברכב ללא רישיון נהיגה ישראלי ולאחר "בדיקת מסמכיו" הוא לא נעצר, אך נלקח ממנו רישיון הרכב.  
   בא כוחו של העורר, הוסיף וטען בפניי כי לאחר מעצרו ניסו כוחות הביטחון לשכנע את העורר לשתף עימן פעולה ורק לאחר שסירב העורר לבקשת "הרשויות" הוחלט על העמדתו לדין בפני בית המשפט הצבאי. עוד נטען, כי העורר מצוי במעצר מעל לשמונה ימים, וזאת למרות שעל פי רוב שוהים בלתי חוקיים אחרים שנתפסים מועברים עם תפיסתם חזרה לאזור. בנוסף, ציין העורר כי באם יישפט בבית המשפט הצבאי בשומרון, הדבר יקשה עליו לראות את משפחתו ולנהל כהלכה את ההליך המשפטי.      

  נוכח כל האמור, סבור העורר כי יש להורות על שחרורו בערובה מהמעצר.

טענות המשיבה

7. המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד א' גלבפיש – סבורה כי דין הערר להידחות וסומכת ידיה על החלטות שניתנו בערכאות הקודמות. לשיטתה, העורר הודה בפני חוקריו כי יום קודם למעצרו יצא את האזור ונכנס לישראל, ובכך הפר שתי מערכות דינים שונות. בעניין זה, נטען כי שיקול הדעת שמור למשיבה לבחור על פי איזו מערכת דינים יועמד העורר לדין – בין אם בפני בית המשפט הצבאי בגין הפרת הוראותיו של הצו ובין אם בפני בית משפט השלום בגין הפרת הוראות חוק הכניסה לישראל. עוד נטען, שעל העורר להעלות את טענותיו כנגד חוקיות המעצר והפגמים שנפלו בהליך מעצרו בפני בית המשפט הצבאי. כמו כן, נטען שככל שנפלו פגמים במעצרו של העורר הם תוקנו. בנוסף, צויין כי עתירתו של העורר לבג"ץ, נמחקה בהסכמתו, ועל כן לא יכול היה להסתמך על ההחלטה שניתנה בעתירה מיום 3.7.03.

דיון והכרעה

8. לאחר עיון בערר ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. העורר נעצר בסמוך לאחר שנכנס לישראל מהאזור, כאשר אין בידו היתר כדין לשהייה בישראל. העתירה שאותה הגיש העורר בשנת 2003, בעניין בקשתו לאיחוד משפחות (בג"ץ 6038/03), נמחקה – בהסכמתו – כבר בשנת 2006. אין בטענה, כי העורר החזיק בידו העתק "נאמן למקור" של ההחלטה מיום 3.7.03, אשר ניתן לו על ידי עורך דינו באותה העת, בכדי לשנות מכך.

 על רקע מצב דברים זה נעצר העורר ברמלה על ידי שוטרי משמר הגבול, וביום 27.7.08 הוגש כנגדו כתב אישום בגין יציאה ללא היתר משטח צבאי סגור לבית המשפט הצבאי בשומרון. כפי שציין בא כוחו של העורר, העורר אינו כופר בסמכותו של בית המשפט הצבאי לדון בעבירות אלה, אלא שטענותיו מופנות כנגד שיקול הדעת של גורמי התביעה. לטענתו, בהתחשב בנסיבותיו האינדיבידואליות של העורר, היה מקום לדון בעניין בבית משפט השלום בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל.

9.  אין מקום לדון בטענות אלה במסגרת ההליך שלפניי. מקומן של טענות המופנות כנגד שיקול דעתן של רשויות התביעה הוא בפני בית המשפט הגבוה לצדק (על דרך "התקיפה הישירה"), או בפני בית המשפט הצבאי הדן בעניינו (באמצעות "תקיפה עקיפה").

10. לא מצאתי מקום לדון בטענתו של העורר, כי בשונה ממקרים אחרים בהם משוחררים שוהים בלתי חוקיים בחזרה לאזור בעניינו הוחלט על העמדתו לדין. טענה זו יש להעלות בפני בית המשפט הצבאי וממילא היא נטענה בעלמא, ולא ניתן לומר כי העורר הרים את הנטל הנדרש ממנו לביסוסה.

11. כאמור, העורר נתון במעצר בעקבות החלטת בית המשפט הצבאי (רס"ן ע' עלי) מיום 27.7.08. אין חולק, כי כיום מעצרו של העורר הינו כדין ושעניינו הובא בפני בית המשפט הצבאי בשומרון. ומשכך ובנסיבות האמורות, התייתר הצורך בדיון בשאלת חוקיות מעצרו של העורר במסגרת ההליך שלפניי.

12. אשר על כן, הערר נדחה.
 
 ניתנה היום, כ"ו בתמוז תשס"ח (29.7.08).